נתחיל קצת רקע. בשנים האחרונות התחילו מאבטחי בתי החולים בארץ לבדוק בחפצי הבאים כדי לוודא שהם לא מכניסים חמץ לבית החולים בפסח. נגד המדיניות הזו הוגש בפברואר 2018 בג"ץ (בעצם שניים שאוחדו אח"כ.) שנתיים וקצת אח"כ, בתאריך 30.04.20 ניתנה פסיקה בנושא, שקבעה שהמדיניות הזו איננה חוקית וביטלה אותה. את הפסק המלא תוכלו לקרוא כאן. מדובר במסמך ארוך (כ-50 עמ') ולכן אני אפנה בהמשך למקומות ספציפיים בו לפי הצורך.
חיים נבון הוא רב, סופר ופובליציסט מהציבור הדתי לאומי, מוכר למדי בציבור הזה וגם מחוצה לו ובעל השפעה. את דבריו הוא מפרסם בעיתונים שונים וגם בחשבון פייסבוק בעל קהל לא קטן. מאז הפסיקה הוא הספיק לפרסם מספר פוסטים בפייסבוק וטור אחד במקור ראשון שבהם העלה סדרת טענות שונות נגדה ובגדול שפך אש וגופרית על בג"ץ בכלל, על הפסק הנ"ל בפרט ובסופו של דבר גם על החילונים העקשנים. אבל אבוי, מסתבר שבטענותיו ניתן למצוא טעויות, ציטוטים חלקיים ואנלוגיות מופרכות, ושבניכוי הנ"ל לא נותר מהן הרבה. עכב חומרת טענותיו של הרב נבון ופרסומו הרב החלטתי להקדיש פוסט לנושא, ולחשוף את כל הכשלים בצורה מסודרת. בנוסף אני מנחש שהטענות האלה מופיעות לא רק אצלו, אז אפשר לראות את הפוסט כתשובה לטענות נפוצות בנושא.
כמו כן אגיד שלדעתי הפסיקה נכונה אבל אפשר בהחלט להגיע להסדרי פשרה שונים, ועל זה אכתוב בסוף. כרגע נתחיל בלבחון את טיעוניו של הרב נבון על גילגוליהן השונים.
30.04.20 – פוסט ראשון
בתאריך הזה התפרסם הפסק, והרב נבון פרסם מיד פוסט בפייסבוק שהוקדש לנושא. הבאתי צילום שלו לכאן –
פוסט קצר ותוקפני, שמציג את בגץ כחותר תחת החלטות העם ו/או נבחריו. מה הבעייה? שבסוגיית החמץ אין שום החלטה של הנבחרים בנושא, לא חוק ולא תקנה, והכל בעצם יוזמה של בתי החולים. וכמובן שאין גם שום החלטה של העם בנושא, ואפילו לא סקר שמראה שרוב העם מעוניין במדיניות הזו, ולכן ההאשמה הזו חסרת ביסוס. וכהערת אגב – גם בעניין דן אלדד אין להאשמה הזו שום ביסוס, כי מדובר במינוי של אוחנה, שהוא שר בממשלת מעבר שאין לה את אמון הכנסת.
01.05.20 – פוסט שני
חולפת יממה, והרב נבון מעלה פוסט נוסף בנושא. שוב הבאתי לכם גם צילום מסך, גם הדגשות של הטענות העיקריות –
נעבור על הקטעים המודגשים לפי הסדר –
בהדגשה הראשונה אנחנו לומדים שהפסק עוסק בסמכויות מנהלי בתי החולים, מה שאכן נכון. לי זה נראה כמו נטישה שקטה של הטענה שבג"ץ פסק נגד החלטת העם או נבחריו, אבל אחרי האשמה מפורשת היה מקום לנטישה מפורשת גם כן.
בהדגשה השנייה הוא טוען שהשופט ניל הנדל, השופט הדתי היחיד בהרכב, פסק שזה לא נושא שמתאים להחלטה שיפוטית. על כך הוא מוסיף בהדגשה השלישית שהמחלוקת בין השופטים מקבילה להבדלים באורח החיים, ושכדי לנבא את הפסק מספיק לדעת מי חילוני ומי דתי. אלא שהטענה שלו מבוססת על ציטוט חלקי ומטעה מהפסק. עיון קל בפסק, בפסקה האחרונה שבו (עמ' 47) מאפשר לנו להביא את דברי השופט הנדל בצורה יותר מלאה –
כלומר, השופט הנדל אמר שעדיף להגיע לפשרה ושכדאי לתת לזה זמן נוסף, מוגדר ותחום. אם עד סוף 2021 לא תושג פשרה, אפשר יהיה להגיש עתירה חדשה. זה לא מה שהרב נבון כתב. יותר מזה, בפסקה שמתחלקת בין עמ' 40 ו-41 השופט הנדל אומר שהוא מסכים שלמאבטחים אין סמכות לחפש בכליהם של הבאים או על גופם, שזו בעצם קבלת חלק עיקרי מהעתירה –
בהדגשה הרביעית בפוסט טוען הרב נבון שבג"ץ מתיימר להגן על מיעוטים, בזמן שאת המיעוט הדתי הוא דווקא מועך. האמנם יש כאן מעיכה? אם היה מדובר כאן בכפייה על דתיים להפר ציווי שהוא מעיקר ההלכה, או מנהג מושרש, אפשר היה אולי לומר שהמיעוט הדתי מותקף. אלא שאין שום איסור הלכתי להתאשפז בבתי חולים שיש בהם חמץ, ויהודים בחו"ל עושים זאת כעניין שבשגרה. לגבי יהודים בארץ הנה תשובה מאוד ברורה של הרב יובל שרלו (ששייך לאותו זרם כמו הרב נבון) בנושא. גם הרב של ביה"ח איכילוב הביע עמדה מאפשרת (ראו בפסק המלא עמ' 44 פסקה אחרונה.) אז מעיכה? בחייאת. אם זו מעיכה, כנראה שהחילונים בארץ (שזכאים למשמעותית פחות חופש מדת לעומת מה שהיו מקבלים בחו"ל) נמצאים בתוך מכבש הידראולי.
06.05.20 – טור במקור ראשון
חלפו כמה ימים וטור של הרב נבון בנושא זה התפרסם במקור ראשון (וכמה ימים אח"כ פוסט פייסבוק נוסף שמפנה לטור.) לא אביא צילום מסך של כל הכתבה אלא רק של קטעים חשובים בהמשך. הטור מתחיל בסיפורו של יהודי דתי ששירת בצבא ארה"ב ומפקדו הורה לו להסיר את הכיפה. הוא סירב, העניין הגיע למשפט והעליון האמריקאי גיבה את המפקד. בהמשך שונה החוק בארה"ב כדי לאפשר לחיילים ללבוש פריטי לבוש דתיים. סיפור מעניין אבל לא רלבנטי, משום שאין בפסיקת בג"ץ שום כפייה על דתיים להפר איזשהו מנהג מושרש כמו חבישת כיפה.
אח"כ מגיע סיפורו של הפסק, יחד עם הסיפור שהשופטים החילוניים פסקו ככה והשופט הדתי אחרת. אין בטור שום אינדיקציה לכך שהשופט הדתי רק דחה את ההכרעה, ולמעשה קיבל טענה עיקרית של החילונים. חבל, אבל לא מפתיע.
אח"כ מגיעה הפסקה היפה הבאה –
על הקשיים שיהיו לדתיים עם יישום הפסיקה כבר שמענו, מעיכה וגו', ועוד אחזור בהמשך לעניין "כל פירור." אבל האנלוגיה לאנשים אלרגיים לבוטנים היא חדשה. כמובן, אדם שאלרגי לבוטנים ונחשף להם עלול לחטוף התקף אלרגי, ובמקרים קשים גם למות, ולכן ההשוואה הזו לא ראוייה לתשובה רצינית, אבל הבאתי אותה להנאת הקוראים. נעבור איפוא לפסקה הבאה –
פה אנחנו כבר מוצאים תשובה רצינית לשאלה מה עושים יהודים דתיים בחו"ל – הם סובלים (!). ובכן, ייתכן שאכן הם סובלים וייתכן אפילו שסבלם גדול יותר מסבלו של בניזרי, שמצדו סבל בכלא אפילו יותר מגלעד שליט. אבל עד שהמדענים לא ימציאו איזה סבלומטר אני מציע לקחת את הטענות האלה עם קורט מלח (כשל"פ!), לזכור שכל אחד יכול לטעון שהוא סובל לאין שיעור, ולא להניח אוטומטית שהסבל של דתיים גדול יותר או חשוב יותר מזה של החילונים במצב הפוך. כן, גם לחילונים יש רגשות שיכולים להיפגע והחופש מדת חשוב להם, הייתם מאמינים?
אחרי טיעון הסבל מגיעה הטענה שרוב היהודים בישראל לא אוכלים חמץ בפסח. טענה זו אולי נכונה אבל מה הקשר? האם כל מי שאוכל מצות מעוניין לכפות את זה על אחרים? החילונים והמסורתיים מהווים רוב מוצק בישראל, והמסורתיים שאני מכיר לא מעוניינים בזה בכלל.
לסיום הפסקה מנסה הרב נבון להטיל על השופטים את האחריות לבריאותם של אלה שיסרבו להתאשפז בגלל החמץ. ובכן אמנם אין איסור הלכתי, יש כללים בסגנון "פיקוח נפש דוחה שבת," בחו"ל הדתיים יודעים להסתדר וגם בארץ ידעו לעשות זאת שנים תוך ידיעה שחלק מהחילונים מכניסים חמץ, אבל נכון שתמיד עלולים להיות משוגעים שיסרבו להתאשפז. אבל, האם מוצדק להטיל על השופטים אחריות למשוגעים? ואם יהיה משוגע חילוני שיחליט להתאבד כי הכפייה הדתית בארץ "מועכת" אותו, האם הרב נבון ייקח אחריות? מסופקתני.
בפסקה הבאה חוזר נבון על הטענה שהשופט הנדל אמר שהנושא לא מתאים להכרה שיפוטית, טענה שכבר פירקנו. ואז מגיעה הפסקה אחרונה –
כאן הוא מודה שהחיטוט בתיקי החילונים הוא מיותר, שניתן להסתפק בשלטים שמודיעים למבקרים על איסור חמץ, ושיש להניח שרוב החילונים יצייתו. אבל אני מניח שהוא מודע היטב לכך שלא כל החילונים יצייתו. ומה על החששות שהביע קודם בטור זה עצמו? הלא כל פירור חמץ עלול לגרור אסון, ודתיים עלולים לסרב להתאשפז, לא? או שאולי כל זה היה סתם הגזמה מיותרת? לסיום הוא מאשים את השופטים שהם רוצים מלחמה. ואני שואל, אם כל ההבדל זה בין מדיניות שלא תיאכף (מה שהרב נבון רוצה) להיעדרה של מדיניות כזו (מה שהשופטים פסקו,) למה בעצם שתהיה מלחמה? כמו כן המילה מלחמה היא מילה די חזקה. האם הוא לוקח את האחריות על משוגעים שיפרשו את המילה מלחמה בדרכים שאינן רק מילוליות?
סיכום
אז מה נותר מטענותיו של הרב נבון?
הטענה שיש הבדל בין פסיקת השופטים החילוניים והשופט הדתי נכונה, אם כי גודל ההבדל נופח למדי. אם זה היה תלוי בשופט הנדל היינו כנראה ממתינים עוד פרק זמן, אבל עדיין היינו זוכים לביטול מדיניות החיפוש בכלי המבקרים. כפי שכתב בקטע שהבאתי ייתכן שהוא היה מתיר לשומרים להסביר שיש מדיניות של אי הכנסת חמץ. לדעתי פובליציסט סביר אמור להסביר את זה לקוראיו כבר בהתחלה.
אז החינוך והאידאולוגיה של השופט משפיעים על פסיקתו?
זה נראה לי מובן מאליו, לא?
אם היו בהרכב שני שופטים חרדים ייתכן שהחיפוש בתיקים היה מקבל הכשר. מה היית עושה אז?
מתעצבן, אבל מציית לפסק. יש לציין שהרכב ששני שליש ממנו חרדים סוטה בצורה מובהקת מהרכב האוכלוסיה במדינה, הרבה יותר מההרכב הנוכחי.
אז אולי זה לא נושא שמתאים להכרעה שיפוטית אלא לפשרות?
השופט עמית כתב במפורש שעדיפה פשרה כאן (עמ' 14 סעיף 29.) אולם משלא הושגה פשרה כזו במשך שנתיים, בית המשפט צריך למלא את תפקידו ולהכריע (עמ' 34 סעיף 76.) השופט גרוסקופף כתב דבר דומה (עמ' 36 סעיף 5.) לזה אוסיף אני שקשה להניח שניתן להגיע כאן לפשרה, משום שהחיטוט בכלים הוא מהלך חד צדדי של מנהלי בתי החולים, מן הסתם תחת לחץ של גורמים חרדיים, ואלה לא מעוניינים בפשרה.
מעבר לכך אני רוצה להתייחס להצעת פשרה שנידונה במהלך ההליך, והיא ההצעה להקים בבתי החולים "מתחמי חמץ," שבהם ורק בהם יותר לצרוך חמץ. פתרון כזה מתאים כמובן רק לחולים שמסוגלים להתנייד מחוץ למיטת האשפוז, ונראה שהצד החילוני לא הסכים לזה, אבל הייתה מכשלה נוספת. הרבנות הסכימה לפתרון הזה רק בהנחה שהמתחמים יהיו מחוץ לבנייני האשפוז, ורק בתנאי שבכניסה לבנייני האשפוז יהיה בודק בטחוני, בנוסף לבודק בכניסה למתחם בית החולים, שיסביר לבאים את המדיניות (עמ' 9 סעיף 16.) הדרישה הזו הייתה מסכלת את הקמת המתחמים בחלק מבתי החולים, שאין בהם בידוק נוסף כזה. חלק מהנהלות בתי החולים אכן הביעו לפני בית המשפט ספקות לגבי ההיתכנות של הפתרון הזה, ונראה שהמדינה לא התכוונה לחייב אותם (עמ' 22 סעיף 49,) מה שהיה הופך את הפתרון הזה לסוג של ישראבלוף.
אז האם אתה חילוני מיליטנטי שלא מוכן לשום פשרות?
לדעתי פסיקת בג"ץ בנושא הזה היא די הגיונית ודי משקפת את רצון רוב העם, ואין בה שום מעיכה של המיעוט. אבל, אפשר להגיע לפתרון אחר באמצעות הסדרים מקומיים. אין באמת סיבה לדרוש שביה"ח מעייני הישועה, שנמצא בבני ברק, ייראה בדיוק כמו ביה"ח איכילוב שנמצא בלב ת"א, נכון? תנו לכל בית חולים לקבוע את הציביון לפי רוב האוכלוסיה שמגיעה אליו, ותראו איך החיכוכים והמריבות נעלמים ברובם. לי זה נראה הרבה יותר מוצלח מאשר לעשות תחרויות סבל. ואח"כ אפשר יהיה אפילו להשתמש באותה גישה כדי לפתור את סוגיית מכירת החמץ בפומבי בפסח, התחב"צ בשבת, החנויות בשבת וכו', ובא לציון גואל. כמה פשוט.
רק מה, יש לי הרגשה שהעסקנים הדתיים לא מעוניינים בזה. חבל. קשה למצוא היום אנשים שמעוניינים בפתרון ולא במלחמה.