15 שנה עברו מאז ההתנתקות. הוויכוח עליה אף פעם לא נעלם מהשיח הציבורי, אבל לרגל התאריך הוא הגיע למעין שיא קטן. כשלעצמו זה לאו דווקא דבר רע, אלמלא טענות רבות כנגד ההתנתקות היו מבוססות על חצאי אמיתות והטעיות. חלקן התקבלו כעובדה גם אצל תומכי התכנית, כנראה שזו דרכה של דמגוגיה שחוזרים עליה שוב ושוב. לכן החלטתי לכתוב פוסט ולהפריך כמה טענות נפוצות.
הפוסט יתרכז בטענות נגד אופן האישור והביצוע של התכנית. יש אנשים שחושבים שבלי קשר להנ"ל, פינוי כפוי מהווה הפרה קיצונית של זכויות יסוד ואיננו לגיטימי. כלומר, עבורם גם אם התכנית הייתה מאושרת במשאל עם ברוב גדול וגם אם המפונים היו מועברים מיידית לדירות חלופיות של קבע, עדיין מדובר במעשה שלא ייעשה בדמוקרטיה. טיעון כזה איננו טיעון רציונלי שמבוסס על עובדות אלא טיעון ערכי, ואין ממש אפשרות להתווכח איתו. אישית אני דוחה אותו לחלוטין וחושב שהוא מגיע מהעלאת הקרקע לרמה אלילית, אבל מותר לחשוב ככה.
סוגייה נוספת שלא ניכנס אליה היא הטיפול במפונים אחרי ההתנתקות. ידוע שהקמת היישובים החדשים עבורם התעכבה, ויש טענות שחלק מזה באשמתם, אבל בהחלט ייתכן שגם המדינה אשמה בנושא. טענות בנושא הזה לא מופיעות הרבה בשיח הציבורי, אולי כי הן לא מספיק חזקות כדי להפוך את ההתנתקות כולה לפסולה, וגם כאן לא ניכנס אליהן. במקום זה נעבור ישר לטיעונים שכן ממלאים את השיח שלנו.
1. ההתנתקות הייתה בניגוד להבטחות הבחירות של שרון.
נכון, אבל בשיטה שלנו (ולא רק בה) הבטחות בחירות אינן מחייבות, ויש הרבה דוגמאות להפרת הבטחות כאלה. דוגמא אחת מאותה תקופה ממש – טומי לפיד הבטיח שייכנס רק לממשלת אחדות חילונית, אבל בסופו של דבר הוא ומפלגת שינוי נכנסו לממשלת שרון השנייה (הממשלה שביצעה את ההתנתקות) עם הליכוד והמפד"ל (שכמובן פרשה לפני ביצוע התכנית.)
2. שרון פיטר את מתנגדי ההתנתקות מהממשלה ויצר רוב מלאכותי לאישורה.
תכנית ההתנתקות אושרה בממשלה ביוני 2004. אכן, שרון פיטר שרים מסויימים מהממשלה לפני ההצבעה על התכנית וזה יכול להראות כיצירת רוב בדרך מלאכותית, אבל
- זה היה חוקי לחלוטין (וגם נתניהו פיטר שרים מממשלתו כשזה התאים לו.)
- אין לזה חשיבות משום שאח"כ התכנית אושרה בכנסת, שהיא הריבון האמיתי בשיטת המשטר שלנו ואת ההרכב שלה לא ניתן לשנות.
ואכן, התכנית אושרה בכנסת באוקטובר 2004 ברוב של 67 נגד 45, שזה רוב מוצק וברור. כדאי לציין גם שהיה להחלטה הזו רוב יהודי. מי שמעוניין לבדוק את זה יכול לעיין בפרוטוקול הישיבה, החל מעמוד 152. שימו לב שהיו שני סבבים של קריאת שמות, ויש כאלה שלא היו נוכחים בראשון אבל הצביעו בשני. בדיקה תגלה שרוב חברי הסיעות הערביות נמנעו, ומתוך 67 התומכים 63 היו יהודים. כלומר רוב יהודי (ודי גדול.)
(ואגב, למרות שהוא לא אוהב שמזכירים לו את זה, נתניהו הצביע בעד התכנית בשני המקרים.)
3. ההתנתקות בוצעה בניגוד לרצון העם כפי שבוטא במשאל.
בערך כחודש לפני ההצבעה על התכנית בממשלה, בוצע משאל בקרב מתפקדי הליכוד על התכנית. התוצאות היו 59.5% נגד התכנית, 39.7% בעד. כלומר, שרון הפסיד במשאל, ולמרות זה המשיך לקדם את התכנית תוך ביצוע שינויים קוסמטיים בה. אבל המשאל לא היה מחייב מבחינה חוקית, והכי חשוב – זה לא היה משאל עם אלא משאל מתפקדי הליכוד, שהוא פורום ימני מובהק שאיננו מייצג את העם. בסופו של דבר מה שחשוב זה רצון העם, ומייד נדבר עליו.
4. ההתנתקות בוצעה בניגוד לרצון העם.
היות ומשאל עם אמיתי לא בוצע, נצטרך לנסות להעריך מה הייתה דעתו בנושא. יש מספר דרכים לזה ובכולן מגיעים למסקנה שהיה רוב גדול שתמך בתכנית.
- סקרים. לדוגמא ראו סקר מספטמבר 2004 (חודש לפני האישור בכנסת) וסקר מפברואר 2005. בלינק הראשון מצויין שהיה רוב תומך גם בקרב האוכלוסיה היהודית, ואפילו בקרב מצביעי הליכוד (שגם אותם מתפקדי הליכוד כנראה לא בדיוק מייצגים.)
- במרץ 2006, בערך כחצי שנה אחרי ההתנתקות, נערכו בחירות. שרון התכוון להשתתף בבחירות האלה כמנהיג של מפלגה חדשה בשם קדימה, אבל כשלושה חודשים לפניהן לקה באירוע מוחי ולא שב להכרתו עד למותו. מי שהחליף אותו היה אהוד אולמרט הפחות פופולרי. אולמרט עצמו הציג במהלך מערכת הבחירות תכנית משלו בשם תכנית ההתכנסות, שהייתה מעין המשך של תכנית ההתנתקות ביהודה ושומרון. במקביל, כחודשיים לפני הבחירות החמאס ניצח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, מה שהציג את תכניתו של אולמרט באור בעייתי משהו. למרות כל זה תוצאות הבחירות היו מכה קשה לימין (הליכוד בראשות נתניהו קיבל רק 12 מנדטים,) ואולמרט הקים בקלות ממשלת שמאל מרכז שפניה לנסיגות נוספות. מכאן שהציבור תמך ברוב ברור בהמשך המהלך של שרון, ומן הסתם תמך גם בהתנתקות מלכתחילה.
(יש לציין שהתמיכה בנסיגות נוספות ירדה משמעותית מספר חודשים אח"כ, עקב מלחמת לבנון השנייה ותוצאותיה, וכידוע הן לא בוצעו.)
5. ההתנתקות בוצעה במהירות ובלי שהייתה אפשרות למחות.
אם נוציא מהחשבון התבטאויות כלליות ולא ברורות, הפעם הראשונה ששרון דיבר במפורש על ההתנתקות בצורה פומבית הייתה בפברואר 2004, בראיון עם עיתונאי הארץ יואל מרקוס (ראו כאן.) הביצוע עצמו היה באוגוסט 2005 (ראו כאן.) בין שני המועדים עברה שנה וחצי, שזה זמן רב למחאות. מתנגדי ההתנתקות ניצלו את הזמן היטב לשפע פעולות מחאה, כפי שתוכלו לקרוא כאן. השלטון אפשר את רוב הפעולות, למעט יוצאים מהכלל שתיכף נדון בהם. וכמובן שהפעולות סוקרו בהרחבה, מתנגדי ההתנתקות רואיינו וכתבו מאמרים בעיתונות בשפע, ולא היה בארץ מישהו שלא ידע בדיוק מה הם הטיעונים שלהם.
6. מפגינים נעצרו בדרך להפגנות תוך רמיסת זכות המחאה.
הטענות בנושא הזה מבוססות על מה שקרה לפני ההפגנה הגדולה בנתיבות, פחות מחודש לפני ההתנתקות. במקרה הזה המשטרה בהחלט עצרה אוטובוסים מלהגיע לאירוע, אבל כמו שמיד נראה, האירוע עצמו לא באמת נועד להיות הפגנה תמימה.
נזכיר שתחילת ביצוע ההתנתקות הייתה ב-13.7.05. בתאריך הזה הכריז צה"ל על גוש קטיף כשטח צבאי סגור, מתוך מטרה למנוע מאנשים שאינם תושביו הקבועים להיכנס אליו. המטרה כאן הייתה ברורה, למנוע מצב שבפינוי עצמו (כחודש אח"כ) החיילים יצטרכו לפנות לא רק את התושבים הנ"ל אלא גם כמויות גדולות של מפגינים ומוחים, מה שהיה יכול להקשות מאוד על המהלך ואולי לסכל אותו. מועצת יש"ע החליטה בתגובה לארגן צעדת מחאה גדולה, שתתחיל בנתיבות חמישה ימים אחרי הטלת הסגר. הכוונה הייתה לעשות עצרת בנתיבות, ואח"כ להמשיך בצעדה לעבר גוש קטיף, במטרה מוצהרת למנוע את ההתנתקות. כלומר לא מדובר כאן בהפגנה תמימה אלא במרד ובניגוד לזכות המחאה, בדמוקרטיה אין זכות לבצע מרד.
ביום האירוע המשטרה חסמה אוטובוסים בדרך לצעדת המחאה, ולדעתי בצדק גמור. הייתה ביקורת על המהלך הזה, גם מצד גופים כמו האגודה לזכויות האזרח, כשלדעתי זו סתם התחסדות, אולם בסופו של דבר המשטרה אפשרה לרוב המפגינים להגיע לנתיבות. המשטרה אפשרה למוחים לצעוד מנתיבות לכפר מימון, אבל הציבה שוטרים רבים סביב הכפר במטרה שלא יצעדו מעבר (20 אלף שוטרים מול 30 אלף מוחים לפי הערכת סרוגים.) בסופו של דבר החליטו במועצת יש"ע לא להיכנס לעימות ישיר עם השוטרים וההפגנה התפזרה.
למרות שמועצת יש"ע בחרה ברגע האחרון בהתנהגות אחראית, לדעתי כל ההתנהלות סביב הצעדה הייתה מופקרת מיסודה. בניגוד להפגנות, למועצה לא הייתה שום זכות דמוקרטית לארגן צעדת מחאה כזו, ולהכריח את המשטרה לרתק כוחות עצומים לאזור כדי לאכוף החלטה חוקית של הממשלה והכנסת. מי שפעל כאן בצורה לא דמוקרטית זה מועצת יש"ע עצמה, ומבחינתי חבל שנתנו לאירוע הזה להתחיל בכלל.
7. מערכת המשפט אפשרה לעצור מפגינות תמימות בנות 14 לזמן ארוך.
אכן, קטינים וקטינות נעצרו בתקופת ההתנתקות, אבל כדאי להסתכל יותר לעומק על הנסיבות.
- מקרה אחד, שהתרחש באפריל 2005, מתואר כאן. במקרה זה חמש נערות בנות 12-14 נעצרו אחרי שחסמו ציר בין קריית ארבע לחברון וסירבו להתפנות. השופט הציע להן להשתחרר בתמורה להתחייבות שלהן לא להתקרב שוב לאיזור במשך 90 יום אך הן סירבו לזה, ואפילו להזדהות לא היו מוכנות.
- מקרה נוסף מתואר כאן, אם כי התיאור הוא חלקי. תיאור מלא נמצא בסעיפים 3-5 של החלטת ביהמ"ש העליון בנושא. במקרה הזה מדובר בנערה בת 14 שהשתתפה במאי 2005 בהפגנה בכביש 4 שבה חסמו את התנועה והבעירו צמיגים. כשנתבקשו המפגינים ע"י שוטרים להתפנות הם סירבו, וחלקם התפרעו. בעקבות זה נעצרו מספר מפגינים ובהם הנערה והוגש נגדם כתב אישום. חלקם (ובהם הנערה) שוחררו לבתיהם תחת הגבלות שונות. הנערה חזרה איפה לביתה שבהתנחלות שילה, אבל כחודש אח"כ היא נעצרה שוב בהפגנה בכביש 4, בנסיבות דומות מאוד. הפעם בית המשפט לנוער לא הסכים לשחרר אותה לביתה והיא נותרה במעצר. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה אבל העליון החזיר אותה על כנה, תוך שהוא קובע שיסכים לשחרורה אם זה יהיה לאזור שרחוק ממוקדי ההתרחשויות הקשורים בהתנתקות (סעיף 14 להחלטת העליון.) בסה"כ היא שהתה במעצר 39 יום.
- במאמר הזה בהארץ מתאר נדב שרגאי, עיתונאי מהימין הדתי, שורה של מקרים דומים. בכל המקרים הנערות שהו במעצר, למרות שהוצע להן להשתחרר בתנאים שונים, מכיון שסירבו לשתף פעולה. לפעמים הוריהן עודדו אותן להישאר בכלא.
בקיצור, אני חושב שהבנתם את הקטע. הקטינים שנעצרו לא היו מפגינים תמימים אלא עשו דברים שהצדיקו את מעצרם. למעצר ארוך "זכו" רק אלה שסירבו לשתף פעולה או אלה שעבורם זה היה מעצר שני. נכון שכבישים נחסמו גם בהפגנות שלא היו קשורות להתנתקות, ולא תמיד המשטרה הגיבה במעצר מפגינים, אבל כדאי לזכור שהמחאה נגד ההתנתקות כללה שורה ארוכה של הפגנות ומחאות. פעם אחת ניתן להקל, אבל חופש המחאה איננו החופש להשבית את התנועה שוב ושוב ושוב. וכן, מי שנעצר, ויכל להשתחרר בתמורה על חתימה על התחייבות שלא לחזור על מעשיו אבל בחר שלא לעשות את זה, יכול להאשים רק את עצמו בכך שנשאר עצור.
8. סיכום
לא אגיד שההתנתקות בוצעה בדרך דמוקרטית לעילא ולעילא, ובינינו שום דבר ששרון עשה בחייו לא היה כזה, לרבות כל הפעולות שעשה למען המתנחלים לפני ששינה את דעתו. אבל ההתנתקות בוצעה באופן סביר בהחלט. היא אושרה במוסדות המוסמכים, נהנתה מתמיכה יציבה בעם והמתנגדים קיבלו אפשרות הולמת למחות. יש טענות לגיטימיות אחרות שניתן לטעון נגדה, אבל לצערנו השיח הציבורי בנושא הזה מלא בדמגוגיה. חבל.