בעקבות הבלאגן הפוליטי, ופרשת דן אלדד בין היתר, נשמעות ברשת טענות שבג"ץ פסק בעבר, בתקופת אהוד ברק כראש ממשלה, שעל ממשלת מעבר אין מגבלות, ואילו כיום הוא פוסק להיפך, וזאת מן הסתם בגלל ההטייה הפוליטית של השופטים. טענה קשה, אבל האם היא נכונה?
ובכן, לא.
קודם כל קצת היסטוריה – בשנת 2000 התפטר אהוד ברק מראשות הממשלה, והמשיך לכהן עד לבחירות שבהן נבחר אריאל שרון. בתקופת הביניים ברק המשיך לנהל מו"מ להסכם עם הפלסטינים, ולכן הגישו כמה אנשי ימין עתירות לבג"ץ בטענה שראש ממשלת מעבר לא אמור לנהל מו"מ כזה. הטענה נדחתה, ואת הפסק המלא תוכלו לקרוא כאן. לכאורה נראה שבג"ץ מאפשר כאן לממשלת מעבר לעשות הכל, אלא שההחלטה התבססה על הצהרתו של היועמ"ש דאז שאם ייחתם הסכם הוא יצטרך להיות מאושר ע"י הממשלה והכנסת. זה נכתב במפורש בסוף הפסק של ברק, עמ' 13 פסקה 16 –
ההגיון ברור לדעתי. ברק התפטר וכבר לא ניתן היה להתייחס אליו כאל ראש ממשלה רגיל, אבל הכנסת המשיכה לכהן. יותר מזה, בשיטה שלנו הכנסת היא הריבון, והממשלה מכהנת רק אם הכנסת מביעה בה אמון. לפיכך אישור של הכנסת להסכם הוא די והותר. לעומת זאת, המינויים במערכת המשפט שממשלת המעבר של נתניהו ביצעה (וניסתה להאריך) לא הועברו לאישור הכנסת, ולא במקרה. ההבדל "הפעוט" הזה הוא סיבה מספקת להתערבות משפטית, בוודאי בנסיבות המשפטיות שבהן נתניהו מצוי.
למרות זה, ייתכן ותשמעו טענות נחרצות על כך שבג"ץ קבע במפורש שלממשלת מעבר סמכויות מלאות. למעשה זה אכן כתוב בפסק, אלא שמדובר בציטוט חלקי. בג"ץ אכן קבע שמבחינת החוק מדובר בסמכויות זהות, אלא שיש גם שיקולי סבירות ושם יש הבדל. כמו שתוכלו לראות בפסקה 8 בעמ' 8 –
אז כן, יש אנשים שלא אוהבים את ענייני הסבירות והמידתיות, ואפשר להתווכח על זה בנפרד. אבל אנחנו דנים כאן בעיקביות, ובג"ץ בפירוש אומר שעל ממשלת מעבר יש יותר מגבלות. יותר מכך, הוא הזכיר במפורש הגבלות על מינויים, כפי שתראו בסוף פסקה 10 בעמ' 9-10 –
לסיכום, בכל מה שנוגע למינויים, הגישה של בג"ץ היום עיקבית לחלוטין עם הפסיקה מתקופת ברק. טענות מנוגדות שנפוצות ברשת מבוססות על ציטוטים חלקיים. וחבל.